הדרך


באתי אליה בשעת ארוחת הצהריים.
"את רעבה?"
היא שואלת בחיוך מזמין.
"תמיד."
אני עונה.

היא בוחרת עבורי צלחת יפהפיה ומוזגת בנדיבות מרק מהביל.
טעים. כל כך טעים.
אני מחסלת הכל.
היא עדיין מחייכת ברוך וקמה בדיוק בשלוק האחרון שלי.
בוחרת עוד צלחת יפהפיה ומוזגת בה, שוב בנדיבות, אורז ותבשיל ירקות בכל הצבעים.
שוב טעים. כל כך טעים.
אני אוכלת תוך כדי דיבור ומדברת תוך כדי אכילה.
היא שואלת
אני עונה.
אני שואלת
היא עונה.
שיחה פשוטה ומורכבת בו-זמנית.


יש התלהבות באוויר. יש שמחה מהעשייה. יש רעב וגם שובע.
היא בשלה ואני בשלי ושתינו בביחד שלנו. בכאן ועכשיו. שחולף והופך לכאן ועכשיו חדש.
ושוב. ושוב.


אנחנו מוקפות בביתה ובדיירי הבית שאט אט מתקבצים סביב השולחן.
קודם מוזגים להם מהמזון הטוב והנעים בצלחות יפהפיות
ואז יושבים ואוכלים יחד.
מדברים. צוחקים.

"עכשיו קפה?"
היא שואלת.
"אשמח"
אני עונה.
"איזה ספל תרצי?"
היא שואלת.
"את הכי יפה."
אני עונה ומוסיפה
"כזו אני, בחורה רדודה, מסתכלת בקנקן."
היא מחייכת מין חיוך שהוא כולו צניעות וביטחון פנימי עמוק ואומרת
"הקנקן מאד חשוב. יופי זה חשוב. לא רדוד בכלל."

כאן מתחיל המסע שלנו יחד, הדרך.



"מתחילות?"
אני שואלת.
"מתחילות."
היא עונה.

אני מוציאה את המצלמה,
מקבעת בה את העדשה.
היא פורשת בד שחור על רצפת העץ
ועליו מסדרת בתשומת לב מגוון מדהים של מברשות, דיו וניירות אורז עדינים.

אני מביטה סביבי ומתענגת על כל פרט.
האיש שלה ניגר ובנה בעצמו כמעט את כל תכולת הבית
בטכניקות יפניות מסורתיות.
השילוב בין מחיצות העץ והנייר יחד עם צהלות המשפחה הרמות
מבטא כל כך יפה את השילוב בין ה"כאן" ל"שם".
בין יפן לישראל.

ותרצה עוסקת במלאכתה
ברצינות משולבת במין חדווה ילדותית שכזו.
בשמחת העשייה.
בהנאה הפשוטה 
הכל כך חמקמקה לעתים.



היא מכינה את הדיו בטקסיות נעימה
נושמת,
בוחרת מכחול
טובלת
עוצרת לרגע
נושמת
מניחה את שערות המברשת על הנייר
ובמשיכה חד פעמית
ברגע
היא יוצרת.
קליגרפיה.

האם אלה אותיות? האם אלה מילים? האם זהו ציור?
כל התשובות נכונות?

אנחנו נסחפות אל תוך היצירה ההדדית.
היא במכחול ובדיו ואני בצמצם ובתריס המהירות.
ויש רוח של חדווה נהדרת בחלל החדר.
חדוות היצירה.
ההתענגות על היופי.
היופי הכל כך חשוב הזה.
בלעדיו, איזה מין עולם היה לנו בלעדיו?


















 

ביקשתי מתרצה שתכתוב לי כמה מלים עליה ועל יצירתה
והיא, בנדיבותה, שלחה אליי את הטקסט הנפלא הזה

הדרך שלי
תרצה פייטן סלע

"יופיים של דברים הסמויים מן העין ופותחים את הלב"

אני אוהבת יופי, מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי יופי. ולא דווקא יופי מקובל של שקיעת שמש או פרח בשיא פריחתו.
יופיים של הדברים הקטנים, הבנאליים הנסתרים מן העין' תמיד כבשו את ליבי. יופי שיש לגלותו שאינו תופש במה ומצהיר הנני.
הרי יופי נמצא בכל מקום, הוא דרכו של הטבע. יופי יכול לגעת בי בתוך תוך קרביי, יופי יכול לגרום לי להזיל דמעה. יופי מקרב אותי לאלוהי ופותח את ליבי.
החיפוש שלי אחרי יופי והצורך להתחבר אליו הוביל אותי לעסוק ביצירה מגיל צעיר. היצירה אפשרה לי להיות עצמי, לתת ביטוי למה שקורה שם בפנים,
בסך הכול כל עולמינו הינו יצירה מופלאה שכזאת.



כך הגעתי גם ליפן, בעקבות היופי הזה שלא ניתן לתארו במילים. צילום של גן זן יבש שראיתי בזמן לימודי האומנות באוניברסיטה : חצץ, כמה אבנים עם טחב עליהם וריק מושלם'  נגע לי בפנים וקרא לי לנסוע רחוק רחוק בחיפוש אחריו- בחיפוש אחרי עצמי.
הגעתי ליפן בשנת 1987, סקרנית, מלאת תשוקה ורצון לראות, לחוות, לדעת, לחוש בכל רמ"ח אברי. דבר לא נראה אז מפחיד, קשה, או בלתי אפשרי.                                                                     

 נחשפתי שם ליופי שמלבד וואו אחד גדול לא היו לי מילים להביעו. גמעתי את היופי בעיני, נשמתי בריאותי, רציתי גם לגעת בו, לחוש אותו בידי, לחבור אליו ,להיות חלק ממנו, ליצור ולברוא ולעצב אותו. להתערבב בו עד שלא יכירו מי זה מי.

הרגשתי שם ביפן כאילו הייתי כבר מזמן ועכשיו חוזרת הביתה למקום מוכר, חם ומחבק.

כך התחיל מסע אהבה של שנים שנמשך גם היום.




התחלתי ללמוד כל מה שנגע בי בפנים, קליגרפיה, ציור דיו, נייר, הדפס עץ ועוד. לימוד בדרך המסורתית המקובלת, בתור אסיסטנטית שגדלה לצד המאסטרים. לימוד שמצריך הרבה שנים של התמדה, של להיות בדרך, ללא רצון לתוצאה או מטרה מוגדרת, דרך שמלמדת אותך לשים את עצמך בצד ולהתמזג ,להיות אחד עם העשייה. הייתה לי הזכות להיות חלק ממסורת שמועברת מדור לדור.

שם ביפן, האהבה ליופי היא אבסולוטית, משהו שזורם בגנים, בהיסטוריה, ובמסורת ארוכת שנים. היפנים מקבלים השראה ויוצרים יופי מתוך הערצה והתבוננות עמוקה בטבע ובדרכו של עולם.

בדת היפנית הקדומה, השינטו, יופי התחבר לרוחניות ויצירה לדיבור עם האלים.


המורים שלי לימדו אותי לא רק טכניקות וידע , הם לימדו אותי דרך, לימדו אותי סבלנות, התמדה, ובעיקר אמונה בדרכו של עולם. לימדו אותי שלפעמים יש להניח לדברים לקרות מעצמם כי הם במילא קורים ויקרו הרבה יותר טוב בלי התערבותנו.

המורים שלי הראו לי שיש בי את היכולת ליצור דברים יפים שיגרמו למתבונן להתפעל ויפתחו את ליבו.

הם הראו לי שכל אחד שרוצה יכול. וכך אני מאמינה ומעבירה הלאה לתלמידי.

  

תודה רבה לך, תרצה היקרה,
על האירוח הנדיב, הטעמים הטובים, ועל היופי 
ועל חשיבותו של היופי.

כדאי מאד להיכנס כאן וגם כאן ולחוות קצת 
מהיצירה והעשייה המדהימות של תרצה.

לא הספיק לכם? עוד תמונות כאן :)



אין תגובות:

פרסום תגובה

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...