אני אוהבת


אני אוהבת את העיר.

אני אוהבת פיח, בניינים אפורים, טיח מתקלף, המולה סואנת, אמריקנו בשדרה, אנונימיות אורבנית.
אני אוהבת בית. 

לשבת בשיכול רגליים על ספה ולבהות או לתקתק במרץ במחשב או ללטף שיער קצרצר של ילדון ותלתלים רכים של תינוקת.
אני אוהבת להיכנס לאוטו ופשוט לנסוע. 

התחלות



כשאני כותבת על התחלות, אני דווקא מתחילה מהסוף. 
בשבוע שעבר צילמתי אישה בת 102(!)
איך הגעתי אליה? עוד אפרט בהמשך. 

אנחנו הרי מתחילות מהסוף, לא?



האגו הזה



האגו הזה. 

מה עושים איתו?
מה עושים בו?

את קמה בבוקר. הוא שם.
את שוטפת פנים. הוא שם.
את מחבקת את ילדייך. הוא שם.
את נושמת. הוא שם.

24.2.17 / 2 comments

להפוך את הלימון ללימונדה




להפוך את הלימון ללימונדה
מאז העליתי את פרויקט "חשופה" שלי לאוויר העולם (הווירטואלי וגם הממשי), 
הוצפתי בשטף מרענן ומרווה של תגובות מפרגנות, אוהבות, מחבקות, נעימות. מאד נעימות. 

והנה היום נתקלתי בתגובה של נורית שכתבה כך: 
 "אין כאן שום צילום שלא נעשו אלפים כמותו קודם. אין כאן שום אמירה ושום בשורה, לא צילומית ולא תכנית, מקסימום צילומי אווירה באיכות סבירה למגזין."

אז נעלבתי. מאד נעלבתי. ואז עוד קצת נעלבתי. 
 ואז קצת נרגעתי, וחשבתי לעצמי שאולי אני יכולה, במקום להיעלב, לקחת את המילים של נורית, שהחמיצו את לבי, ולהפוך אותן ללימונדה.

פעולה של הקשבה עמוקה (שרק במקרה נעשתה עם העיניים)




יש ימים כאלה שהכל מתחרבש וכל התוכניות נעצרות ולא רוצות להתקדם ובכלל יש איזו אנרגיה של תקיעות ומשום מה השמש בשמיים שיצאה מבעד לעננים לא מצליחה לרכך את הדכדוך שמתפשט אט אט במעלה הגרון אל עבר שקיקי הדמעות. ועולות שאלות אם הדרך טובה ונכונה ואם בכלל יש בה משמעות ומה המטרה וכן הלאה וכן הלאה...


אז אני עוצרת רגע ונושמת לתוך התסכול והמחנק בגרון והעיניים המתמלאות ועולות על גדותיהן וחוזרת לטקסט ששלחה אליי לא מזמן אישה יקרה וטובה. ומיד הדרך שוב מתבהרת. ויש אופק.

בקרוב!

שלום חברות וחברים יקרות ויקרים!
מזמן לא השתמענו :)

אני כל כך מתגעגעת לבלוג הזה שלי
ואליכן/ם, הקוראות והקוראים שאני כה מעריכה ואוהבת.
הבלוג עוד לא חוזר לפעילות אבל חשוב לי לעדכן אתכן/ם בהתרחשויות האחרונות.

ובכן, המון דברים קורים בחיי,
שמחים יותר ושמחים פחות,
אתן/ם יודעות/ים איך זה...החיים :)

בכל אופן ישנה התרחשות אחת שמרגשת אותי במיוחד
ואני מאד רוצה לשתף אתכן/ם

מוכנות/ים ?

שלוש, ארבע, ו....

היו שלום ותודה על המילים


זה פוסט פרידה.
לא פשוט.
מורכב.
כמו החיים.

הבלוג הזה יצא לדרך לפני כמעט חמש שנים.
חמש שנים בהן הרשיתי לעצמי אט אט להיפתח,
לשתף, לחלוק, להתרגש, ואפילו ליצור דו-שיח.

אם הייתם פוגשים אותי לפני חמש שנים
והייתם מספרים לי שיהיה מין יצור שכזה בחיי
שחושף במילי מילים 
את
נימי הנימים,
פגמי הפגמים,
הכוחות הגלומים,
הכאבים,
ההנאות,
השמחות,
התגליות,
הכישרונות,
ומגוון היכולות
שבי,
אם הייתם מספרים לי שהקישקעס שלי יהיו מוצגים קבל עם ואינטרנט
ללא אפשרות להסתתר,
הייתי בוודאי אומרת לכם שאתם משוגעים.
שדבר שכזה לא יכול לקרות לעולם.
שאני אדם פרטי ולמה שארצה שתדעו?
ולמה שארצה אני לדעת
אותי?

הדרך


באתי אליה בשעת ארוחת הצהריים.
"את רעבה?"
היא שואלת בחיוך מזמין.
"תמיד."
אני עונה.

היא בוחרת עבורי צלחת יפהפיה ומוזגת בנדיבות מרק מהביל.
טעים. כל כך טעים.
אני מחסלת הכל.
היא עדיין מחייכת ברוך וקמה בדיוק בשלוק האחרון שלי.
בוחרת עוד צלחת יפהפיה ומוזגת בה, שוב בנדיבות, אורז ותבשיל ירקות בכל הצבעים.
שוב טעים. כל כך טעים.
אני אוכלת תוך כדי דיבור ומדברת תוך כדי אכילה.
היא שואלת
אני עונה.
אני שואלת
היא עונה.
שיחה פשוטה ומורכבת בו-זמנית.

17.5.16 / 2 comments

גיבורי(ות) על


לאחרונה אנחנו חזק בענייני גיבורים.
גיבורי על כמובן.
חסונים כאלה עם טייץ ומבט עז בעיניים.
לחלקם אפילו יש גלימה!
והם כמובן תמיד מנצחים ותמיד מצילים את העולם.
בסלון ביתנו (ולפעמים גם באמבטיה)
 דרים סופרמן ובאטמן וספיידרמן וקפטן אמריקה ואיירון מן והאלק האיום 
ועוד שלל דמויות בצבעי קומיקס מרהיבים ועזים.

הדברים פחות שבירים משנדמה לנו



אדבר איתך / רחל שפירא


כשאתה חיוור מצער 
מתחפר בשתיקתך 
תן לי לדבר אליך 
וללכת בין צלליך 
להיות איתך 

לא אשאל אותך מדוע 
לא אחריד את בדידותך 
זהירה, כמו מהססת 
באותות חיבה וחסד 
אדבר איתך. 

יש בי כח, יש בי כח, 
אל תחוס עלי 
אל תפריע לקוצים שלך 
לשרוט את רגלי. 

כשאתה עייף עד מוות 
לא נרדם בחשכה 
בשעה שסיוטיך 
מרדפים חלומותיך 
אשאר איתך 

על ידך אני נודדת 
בין שנתך ליקיצתך 
המילים שלי שבירות הן 
וכפות ידי קטנות הן 
אך הן לצידך. 

כשאראה, או כשתאמר לי 
חרש, חרישי 
כי מתיך מתקבצים 
גם אני ארכין ראשי 

לא אשאל אותך מדוע... 


*

אנחנו אחרי החגים.
החגים שהיו מלאים בכל טוב
וגם בכל רע.
בביחד.
בלבד.
ימים ארוכים
שהם אינסופיים
אך גם נעלמים ומתחלפים כהרף עין.
והגרון חנוק
מעצב
מדאגה
מפחד
וגם
מגאווה
מאהבה
משמחה.
והעיניים כבדות מעייפות
שורפות ממבט מעלה אל השמיים
מתוחות מצחוק שמבליח ברגעי חסד
רטובות מבכי של שחרור.
וגם של כעס.
יותר נכון - זעם.
ושוב שחרור.

*