נושמת


עומדת בשקט,
מאזינה.
קול הסירנות עולה ויורד
ויחד עימו פעימות הלב.
מאיצות ומאיטות.

אז תבל הייתה כמו שהילדים ציירוה


ציור של ילדים 

מילים : נתן יונתן

הגרלה מ-ט-ו-ר-פ-ת ופרס שווה במיוחד!


רוצה לזכות ביום פינוק כייפי ומושלם 
בלב ליבה של המושבה הגרמנית בירושלים 
יחד עם החברה הכי טובה שלך?

טיפול עשרת אלפים


לא בכל יום אחיך הצעיר מתחיל התחלה חדשה.

אותו אח שישן מיטה מתחתייך בילדותכם,
אותו אח ששבר את היד ובכית בלילה מתחת לכרית כשראית כמה הוא אומלל,
אותו אח שתמיד שנא להפסיד בכל משחק אפשרי,
אותו אח שזרק עלייך כדורי שלג אי שם באמריקה הרחוקה,
אותו אח שיושב איתך לקפה בצהרי היום בלב תל אביב
ומרשה לעצמו לשאול, לשתף ולהתייעץ באופן שמעורר בך השתאות וגאווה גדולה,
אותו אח שלא מוותר לעצמו, שבודק לעומק מה נכון ומה לא,
אותו אח שעוד בילדותו נלחם באי צדק כזה או אחר שנכפה על מישהו מחבריו,
אותו אח שתמיד לקח על עצמו את מלוא האחריות.

אז אותו האח פותח ממש עכשיו 
וההתרגשות בשיאה!

כאן יוצרות


זה
לא יפה
לא מוצלח
לא אסתטי
לא שווה
זה לא זה

מאז ש Lula הוקמה החלטתי שאני משחררת.
משחררת מילים של ביקורת שלא מובילות אותי לשום מקום מועיל
אלא רק מעמידות אותי במקומי ומונעות ממני להתקדם.

מזדהות?

הו אמסטרדם


פתאום קם אדם בבוקר ומגלה שהוא לא מפחד.
יותר מזה - הוא לא חרד.
הוא יודע שהכל יהיה בסדר.
הוא לא עורך רשימות.
הוא ישן טוב בלילה.
הוא מביט בילד שלו ללא ייסורי מצפון
ובאהבה גדולה הוא אומר:
"היום אבא ואמא טסים באווירון וסבא וסבתא יבואו אליך וישחקו איתך ויעשו איתך כיף חיים"
ומאמין לכל מילה.

עכשיו תחליפו את האדם באישה, לא מבוגרת מידי, לא צעירה מידי.
אישה שגדלה לה בשנה
ובעוד כמה שעות תעלה על מטוס עם אהוב לבה ויחד הם ישוטו על העננים לארץ יפה ורחוקה.

כבר גיליתם שהאישה הזו היא אני?
אולי היא גם אתן?
אישה שבזמן האחרון קצת מפחדת יותר מידי, קצת דואגת יותר מידי, קצת מוטרדת יותר מידי
ופתאום, ביום בהיר אחד, היא מסירה מעליה את שכבות האשמה והחרדה
ונוסעת.

במונית בדרך לשדה התעופה מתנגנת לה מנגינת מעליות,
הגבר שלה (כלומר, שלי) מפטפט עם הנהג במושב הקדמי
והיא (כלומר, אני) מביטה על הכביש המהיר ההולך ומתפתל לו בין שלטי דרכים
עליהם מתחילים להופיע אט אט יותר ויותר מטוסים שמרקיעים אל השחקים.

תור ועוד תור ואז עוד אחד
והלב שמח. לא חושש. לא מטרטר את המוח בפחדים.
הלב רגוע.

עולים על המטוס, מתיישבים, וממתינים ברוגע להמראה.
וכשהגלגלים מתחילים לנוע במהירות על המסלול עולה בה (כלומר, בי)
תחושה של אושר, של התרגשות.
לא עוד דפיקות לב מואצות, לא עוד זיעה קרה, לא עוד כסיסת ציפורניים
רק שקט שעובר בכל הגוף ומשחרר את האיברים  שהיו מתוחים זמן רב מידי.

ואז הם (כלומר, אנחנו) נוחתים בעיר שמבשרת על ימים יפים וחוויות מרתקות והמון אהבה.

אמסטרדם. הו אמסטרדם...


זה אוריגאמי, מאמי


מתי בפעם האחרונה ניסיתם משהו חדש?
איך מרגישה לכם המילה הזו: "חדש"?
היא מלחיצה?
מעוררת?
מרגשת?
מפחידה?
כל התשובות נכונות?

אני מאד אוהבת לנסות לשבור שגרה מידי פעם,
להתנסות בדברים חדשים,
למרות שאני מפחדת מחידושים פחד מוות
אני קופצת עליהם בקפיצת קמיקזה
ולומדת לשחות בהם תוך כדי תנועה.
ואז לאט לאט החדש נהיה מוכר ונעים ואני ממשיכה לחדש הבא.

והכי אני אוהבת לחדש בתקופות של שגרה משעממת במיוחד
ע"ע- תקופת מבחנים.
ככה, בזמן שהייתי אמורה ללמוד למבחנים ולכתוב עבודות
מצאתי את עצמי בסדנת

נעמה בצלאל מאחורי הקלעים


שלום לכולם! מזמן לא נפגשנו וקצת חבל לי שהבלוג נותר מיותם משהו בתקופה האחרונה.
אבל הכל לטובה!

אני עובדת במרץ מאחורי הקלעים על מספר פוסטים מרתקים ושיתופי פעולה עם אתרים ממש מעולים.
כדאי לעקוב...

היום אני שמחה לספר לכם על ראיון מיוחד במינו ומרגש
שערכתי עם מעצבת האופנה הכה-מוערכת

כאן תוכלו להביט מעט בתמונות שצילמתי בסטודיו של נעמה.
על מנת לקרוא את הראיון השלם 
שבו איפשרה לי נעמה הצצה מרגשת לעולמה
אתם מוזמנים להיכנס לאתר המקסים שהקימה איריס פוגל בן חמו


ולקרוא את הפוסט שלי 
ועוד פוסטים רבים וטובים של בלוגריות שוות, מוכשרות וחכמות.

אז קדימה! למה אתם מחכים?

שיהיה שבוע טוב ואביבי :)

בכל זאת יש בה משהו

*

יש לי סימפטיה  / מאיר ויזלטיר

יש לי סימפטיה
לאמנות קונספטואלית בתל אביב
עיר בלי קונספציה
טיח נופל
תריס מתייפח
אוטובוס מת

יש לי סימפטיה
לאנשים שמתאמצים בתל אביב
יש לי סימפטיה
לאנשים שמתעקשים בתל אביב
יש לי סימפטיה
לאנשים שמתרגשים בתל אביב

עיר בלתי מרגשת
מאורת טיח נואשת
נדנדת פח רועשת

יש לי סימפטיה
לאנשים מתייאשים בתל אביב 

עשרה דברים שאולי לא ידעתם עליי



שנת 2014 נפתחת בהמון התרגשות מבחינתי.

נתחיל בעיצוב החדש והמהמם של ירדן גלילי שטיפלה ב- Lula בהמון כבוד והקשבה והעניקה לה "לוק" רגיש, עדין, נעים ומרשים.
בדיוק כמו שחלמתי ואף יותר מכך.
בקרוב מאד ירדן תתארח כאן ותספר על התהליך המרתק שעברנו יחד במסענו להפוך את Lula  לכוכבת.

24.12.13 / 8 תגובות

וונדר וומן


אני אוהבת שיתופי פעולה ויותר מכך אני אוהבת שיתופי פעולה נשיים.
יש משהו בחיבור בין נשים מוכשרות (סופר-מוכשרות!) יחד עם המון דרייב ואמביציה שיוצר ממש תחושה של זיקוקי דינור.
ולכן היום אני שמחה לספר לכם על שלושה חיבורים שכאלה.

האחד הוא העבודה המשותפת של מעצבת האופנה נעמה בצלאל והבלוגרית המופלאה אפרת ליכטנשטט.
השני הוא אירוע מכירת הכריסמס המדהים שיעלה בסוף השבוע הזה במתחם התחנה בנווה צדק
והשלישי: הבלוג הזה או יותר נכון- העיצוב החדש, הרענן והמהמם שלו- עליו עבדו ימים כלילות ירדן גלילי (מעצבת-על) ורינה ארטשטיין (מתכנתת-על). אה, כן וגם אני הייתי שם...

על הגעגוע

*

הילד שלי מחזיר אותי לילדותי המוקדמת שאת רובה אינני זוכרת.
הוא התיקון שלי.
הילד שלי גורם לי להתגעגע לזיכרונות שאינם.
הוא דומה לי. כך אומרים.
אני מביטה בו פותח את מגירת המשחקים, בוחר ברכבת צעצוע קטנה,
מסיע אותה הלוך וחזור ושר בקול חרישי "הקטר כבר מצפצף..."
ואז הוא מבקש- "אמא - תשירי"
ואני מזייפת את המילים בקולי קולות.
ככה אנחנו ביחד.
ככה אני חוזרת לילדות.
חוזרת לגעגוע.

*

ויהי אור

חג החנוכה בעיצומו.
החנוכיות דולקת, הסביבונים חגים סוב-סוב-סוב והתורים לסופגנית ממולאות בשלל טעמים אקזוטיים משתרכים מעבר לכל פינת רחוב.

לכבוד החג אני מתכבדת לארח יוצרת מוכשרת ומרתקת שמציעה סדנה מיוחדת במינה אשר תתקיים השבוע (!)

כהרגלי ביקשתי שתשתף אותי במילים שלה והנה הטקסט המקסים ששלחה אליי:

שמי איריס ורשבסקי

ואני אומנית רב- תחומית ומעצבת פנים. 
בעלת הסטודיו יד-אומן בו אני מלמדת אומנות, יוצרת ומבלה את זמני בהנאה עצומה, עד כי לעיתים "שוכחת" לחזור למציאות מהעולם הקסום שלי... 

חשופים


פעם כשהייתי סטודנטית לתואר ראשון, במסגרת קורס ריהוט, בניתי ספסל מבטון.
לא הייתי לבד כמובן, חברנו יחד שלוש חברות, הפשלנו שרוולים וניגשנו למלאכה.
שרטטנו, התייעצנו, בנינו תבנית מדיקטים והמון ברגים, הפעלנו את מערבל הבטון הקטן שעמד ברחבת סדנת העבודה, שפכנו שקים של החומר האפרפר ודליים של מים, יצקנו הכל אל תוך התבנית ממש כמו עוגה בחושה, קישטנו בברזלים חלודים וחיכינו. 
במשך יום ואולי יומיים, כל כמה שעות, היינו ניגשות לבדוק מה שלום הספספל שלנו.
לאט לאט החומר התקשה, הדיקטים הוסרו ובגאווה רבה הצגנו את ספסל הבטון היחיד והמיוחד שלנו, יציר כפינו.

16.11.13 / 7 תגובות

לב של זהב



מה יש בו בחומר הזה שממיס לי את הלב, מארגן את המחשבות ומסחרר את הגוף?
מה יש בו, במגע החימר שמרפא מכאובים, ממלא מצברים ולפעמים...גם מעיר את השדים?
אני לשה אותו, מעבדת / מאבדת צורה, חוזרת לנקודת ההתחלה, ממוללת, מכדררת, מבררת
גוש של של אדמה, של אושר, של כאב.
החומר שהוא הכי מפחיד מבחינתי וגם הכי עוצמתי ומבריא.

*

צילום : עומר וולווטר

ארבעה ימים בכרתים / יאסו!!!


הפוסט הזה הוא פוסט פרדוקסלי.
מילה מפוצצת- פרדוקסלי.
אבל זו המילה שהכי מתחברת לי לחופשה שלנו בכרתים.
ולמה פרדוקסלי?
כי הרגשתי שהיינו במקום הכי מכוער והכי יפה בו-זמנית.
כי הייתי מותשת ומלאת חיים בו-זמנית.
כי רציתי גם שקט וגם אקשן בו-זמנית.
כי ניסיתי להיות מנותקת ומחוברת בו-זמנית.
בקיצור...פרדוקס.
והנה אני בודקת ומגלה שהמילה פרדוקס (כמו מילים מפוצצות רבות) מקורה בשפה היוונית
וזה מזכיר לי קטע קורע מתוך "החתונה היוונית שלי" (סרט שמפיל אותי לרצפה מרוב צחוק בכל פעם מחדש)
בו אבי הכלה מסביר שוב ושוב לכל הסובבים אותו שכל דבר שקיים בעולם (פחות או יותר) מקורו ביוון.
רוצו לראות!

ונחזור לענייננו.

שלומית בונה דירה


היום אני מתארחת בסוכה של בלוג הביתה הנהדר!
מעלה את הפוסט שפירסמתי גם כאן עם המלצה חמה לקריאת המשך ב"הביתה"
קריאה מהנה :)

איזו התרגשות!
במסגרת שיתוף פעולה יצירתי
של קבוצת בלוגריות הלייפסטייל
אני זוכה היום להתארח
בסוכה הסופר שווה של
מיותר לציין שמהפוסט הראשון של בנות "הביתה" המוכשרות
התאהבתי והתמכרתי.
כל כך הרבה השראה, אסתטיקה ואיכות ללא פשרות.
איזו התרגשות!
כבר אמרתי?

ובכן, נתחיל מההתחלה.

שעריו הלב פותח


יש משהו כל כך מקסים, אנושי, פשוט ונעים בחג הסוכות.
חג האירוח האולטימטיבי.
ולא מין אירוח מפואר שכזה
אלא כזה שמזמן קפיצה לקפה ספונטני ומשהו מתוק בצד.
אירוח לבבי וחם שמאפשר שיחות מהבפנוכו הנשמה
בלי מחסומים ועם קשב עמוק ומבין.

אז התאגדנו לנו שוב,
בנות Bubbles הכישרוניות
והחלטנו שברוח החג נארח בלוג את רעהו
וניפתח לעולמות חדשים ומרתקים.

אני זוכה לארח היום את 
(כי מה יותר מתאים מאשר מעצבת נהדרת עם שם משפחה שהוא גם אחד מארבעת המינים :) )