אי שם


הימים הם ימי חזרה לשגרה
ואני מגלה שקשה לי יותר מבעבר.
בכלל, הכל אצלי איטי יותר.
ובמקום להילחם (כפי שאני רגילה) ולהיכנס לקצב בכל הכוח
אני מתמסרת לאיטיות הזו. ללאות.

וברקע רעידת אדמה
אי שם, במקום האהוב עליי בעולם.
ואני מתכוננת לרעידת אדמה שאולי תבוא לי בשלהי הקיץ.
רעידת אדמה שאולי תמחק הכל, תטרוף את הקלפים, תייצר שוב, כמו אז, התחלה חדשה.
או שמא, רעידת משנה, עדינה יותר, הרסנית פחות שרק תשקשק אותי, אותנו, היטב
ותכוון לשבילים מדויקים יותר.

מצב הרוח המהורהר נח עליי בימים האחרונים
בעצם,
בחודשים האחרונים
ושוב, אני מתמסרת לו.

עכשיו מהורהר.

ולא שרע, חלילה.
ואין על מה להתלונן.
הכל זורם ומתקתק בקצב הנכון, תודה למי שצריך להודות.
אז זה בסדר שיש כמה רגעים להרהר.

החודשים האחרונים היו רכבת הרים
מלאים בהתרחשויות וגילויים
מלאים בהתחלות.
עכשיו אני מתחילה לחבר קצוות, לעשות סיכומי ביניים.
לזה אני זקוקה כנראה.

עד כה הייתי בתנועה מתמדת,
נוסעת בכל הארץ, מצלמת, עורכת, בונה אתרים, כותבת עבודות סמינריוניות וסיכומי טיפול, מגדלת ילד חמוד
(יחד עם אבא חמוד לא פחות)
ועכשיו, כאמור, הגוף דורש קצת מנוחה.

החגים עברו
המועדים לשמחה וגם המועדים לעצב.
ואני דאגתי טוב טוב להיות בתנועה ולחלוף על פניהם.
ועכשיו מנוחה.

ביחד ובנפרד

 
אני לא כל כך יודעת איך לפתוח את הפוסט הזה.

 כל כך הרבה קורה בחודשים האחרונים...

אז רגע, אני מסדירה נשימה, מתרכזת.

בעצם, על זה אני רוצה לספר לכן!

על יומיים של הסדרת נשימה.

31.12.14 / 2 תגובות

לתפור לשמיים שמלה של תכלת


עיניים גדולות
בורקות
סקרניות
מתפלאות
מבט מזוגג
התפעלות
ריכוז

ידיים קטנות
אוחזות בבד
מקפלות
נועצות סיכה
מעבירות מחט
יוצרות לולאה
מעבירות שוב

רגליים קלילות
לוחצות על דוושת מכונת התפירה
לחיצות מדודות
קצובות
לרגעים מתמהמהות
לרגעים מזדרזות
מקפצות
מדלגות
רוקדות
נחות.

18.12.14 / 2 תגובות

על חשופה כבר שמעתן?



הוא כאן!
או יותר נכון, אולי, היא כאן!

אחרי ארבעה חודשים מרתקים ומרגשים
אני גאה להציג את הבייבי החדש שלי:


זה היה הריון קצר ומהנה במיוחד
שלווה ונתמך ע"י עשרות נשים נהדרות, יפות, מיוחדות ומוכשרות
(וגם קומץ גברים איכותיים וחביבים במיוחד).

15.12.14 / 8 תגובות

מכתב לילדה אהובה


מכתב לילדה אהובה

תראי, רק התחלנו להכיר זו את זו, להתקרב, וכבר אנחנו נפרדות.
במשך שמונה שבועות נפגשנו. שבוע אחר שבוע. ימי שני ב-15:00.
שעה אחת, מקודשת, בה את מובילה, את קובעת, את בוחרת. אפילו שלפעמים זה קצת קשה ומבלבל. זו שעה שהיא כולה שלך ועבורך.
ואני כל כך אוהבת להיות איתך. כל כך מחכה לשעה השבועית הזו. למבט המיוחד שלך, לעיניים המוארות. החכמות.
אני כל כך מחכה לדבר איתך, ללמוד עלייך, אפילו רק להיות איתך.
אני רוצה שיהיה לך טוב. אני רוצה לתת לך את כל העולם, שתחייכי ותצחקי ותהיי משוחררת ומאושרת.
זה לא תמיד קל, אני יודעת. באמת שאני יודעת.
כל שבוע שעובר מזרז את הספירה לאחור והנה, היום אנחנו נפרדות.
קצת עצוב. הרי אנחנו כבר ממש חברות, לא?
בחרתי את התמונות הכי יפות שלך. סידרתי יפה באלבום.
רציתי לתת לך את המתנה שתישאר איתך תמיד. שתלווה אותך תמיד. שתזכיר לך כמה את יפה ומיוחדת ואהובה וחכמה
ומוכשרת.
כך אני משכנעת את עצמי, אולי, שאנחנו לא באמת נפרדות.
אני תמיד איתך במחשבותיי. את תמיד בליבי ואני מתפללת ומייחלת שתהיי מאושרת.
זה לא פשוט להיפרד אבל דעי, בכל ליבך, שאני לעולם לא אשכח אותך.
אוהבת אותך ומחזקת אותך וממשיכה ללוות אותך מרחוק.

אישה שמצלמת


בגיל 15 קיבלתי מצלמה מסבי.
ככה זה התחיל.
צילמתי וצילמתי וצילמתי
ואז, לפני חמש שנים בערך, הפסקתי.
טוב, זה לא ממש נכון.
לא הפסקתי מעולם.
פשוט עברתי לצלם בטלפון והרגשתי טוב.
ממש טוב.

על פורטרטים, קעקועים וגופיות ממוספרות


לְבַדִּי / מרים ילן שטקליס

"אִמָּא אָמְרָה: שָׁלוֹם לְיַלְדִּי.
שָׁלוֹם מַחֲמַדִּי וְהָלְכָה.
וְאֵינֶנָּה,
וַאֲנִי לְבַדִּי.
לְבַדִּיתִי, לְבַדִּיתִי -
וּבָכִיתִי".
"דֵּי, עַכְשָׁו דֻּבַּי-
דֹב יִהְיֶה דֻּבַּי טוֹב.
שֵׁב עַל יָדִי.
שֵׁב מַחְמַדֵּי,
אִמָּא תָּשׁוּב בְּקָרוֹב.
דֹּב כָּמוֹךָ, אָסוּר לוֹ לִבְכּוֹת,
גַּם עַל הַדֶּלֶת אָסוּר לְהַכּוֹת.
דֹּב גָּדוֹל אַף פַּעַם לֹא יִבְכֶּה,
דֹּב גָּדוֹל יֵשֵׁב בְּשֶׁקֶט וִיחַכֶּה".


על עצי סחף, שורשים ויסודות


שמה של איילת גד הגיע לאוזניי ערב סתווי אחד מפי חברה טובה.
"איך את לא מכירה אותה עדיין? היא בדיוק בשפה שלך"
היא אמרה.
אמרה וצדקה.
וכך, ברגע שהגעתי הביתה, איתרתי אותה בזרם האינטרנט.
בן רגע הרגשתי כמו סירה סחופה ששבה לחוף מבטחים. לבית.

זה החומר


עברו עלינו שבועות קשים. קשים מאד.
בכל יום שעבר נסדקה עוד ועוד האופטימיות הזהירה שניסיתי לטפח בכל כוחי.
מכה ועוד מכה נחתה עלינו ועל שכנינו.
כמה אכזריות, כמה כאב, כמה דם.
עכשיו כשבאה איזו רגיעה שאינה מרגיעה אותי במיוחד
אני עושה חשבון נפש.
שוקלת את הטוב הגדול מול הרע הגדול.
מנסה לצחוק ולחייך
גם כשהבומים מרעידים את הקירות,
גם כשהגבר שלי עולה על מדים ונפרד מאיתנו לשלום,
גם כשהציפייה לשקט מתמוססת שוב ושוב ומתפוצצת לרסיסי רסיסים של חיים ומוות.
וקלישאה שחוקה שחוזרת ומופיעה בי שוב ושוב:
מלחמה זה רע.
זה רע.
זה רע.
זה רע.

נושמת


עומדת בשקט,
מאזינה.
קול הסירנות עולה ויורד
ויחד עימו פעימות הלב.
מאיצות ומאיטות.

אז תבל הייתה כמו שהילדים ציירוה


ציור של ילדים 

מילים : נתן יונתן

הגרלה מ-ט-ו-ר-פ-ת ופרס שווה במיוחד!


רוצה לזכות ביום פינוק כייפי ומושלם 
בלב ליבה של המושבה הגרמנית בירושלים 
יחד עם החברה הכי טובה שלך?

טיפול עשרת אלפים


לא בכל יום אחיך הצעיר מתחיל התחלה חדשה.

אותו אח שישן מיטה מתחתייך בילדותכם,
אותו אח ששבר את היד ובכית בלילה מתחת לכרית כשראית כמה הוא אומלל,
אותו אח שתמיד שנא להפסיד בכל משחק אפשרי,
אותו אח שזרק עלייך כדורי שלג אי שם באמריקה הרחוקה,
אותו אח שיושב איתך לקפה בצהרי היום בלב תל אביב
ומרשה לעצמו לשאול, לשתף ולהתייעץ באופן שמעורר בך השתאות וגאווה גדולה,
אותו אח שלא מוותר לעצמו, שבודק לעומק מה נכון ומה לא,
אותו אח שעוד בילדותו נלחם באי צדק כזה או אחר שנכפה על מישהו מחבריו,
אותו אח שתמיד לקח על עצמו את מלוא האחריות.

אז אותו האח פותח ממש עכשיו 
וההתרגשות בשיאה!

כאן יוצרות


זה
לא יפה
לא מוצלח
לא אסתטי
לא שווה
זה לא זה

מאז ש Lula הוקמה החלטתי שאני משחררת.
משחררת מילים של ביקורת שלא מובילות אותי לשום מקום מועיל
אלא רק מעמידות אותי במקומי ומונעות ממני להתקדם.

מזדהות?

הו אמסטרדם


פתאום קם אדם בבוקר ומגלה שהוא לא מפחד.
יותר מזה - הוא לא חרד.
הוא יודע שהכל יהיה בסדר.
הוא לא עורך רשימות.
הוא ישן טוב בלילה.
הוא מביט בילד שלו ללא ייסורי מצפון
ובאהבה גדולה הוא אומר:
"היום אבא ואמא טסים באווירון וסבא וסבתא יבואו אליך וישחקו איתך ויעשו איתך כיף חיים"
ומאמין לכל מילה.

עכשיו תחליפו את האדם באישה, לא מבוגרת מידי, לא צעירה מידי.
אישה שגדלה לה בשנה
ובעוד כמה שעות תעלה על מטוס עם אהוב לבה ויחד הם ישוטו על העננים לארץ יפה ורחוקה.

כבר גיליתם שהאישה הזו היא אני?
אולי היא גם אתן?
אישה שבזמן האחרון קצת מפחדת יותר מידי, קצת דואגת יותר מידי, קצת מוטרדת יותר מידי
ופתאום, ביום בהיר אחד, היא מסירה מעליה את שכבות האשמה והחרדה
ונוסעת.

במונית בדרך לשדה התעופה מתנגנת לה מנגינת מעליות,
הגבר שלה (כלומר, שלי) מפטפט עם הנהג במושב הקדמי
והיא (כלומר, אני) מביטה על הכביש המהיר ההולך ומתפתל לו בין שלטי דרכים
עליהם מתחילים להופיע אט אט יותר ויותר מטוסים שמרקיעים אל השחקים.

תור ועוד תור ואז עוד אחד
והלב שמח. לא חושש. לא מטרטר את המוח בפחדים.
הלב רגוע.

עולים על המטוס, מתיישבים, וממתינים ברוגע להמראה.
וכשהגלגלים מתחילים לנוע במהירות על המסלול עולה בה (כלומר, בי)
תחושה של אושר, של התרגשות.
לא עוד דפיקות לב מואצות, לא עוד זיעה קרה, לא עוד כסיסת ציפורניים
רק שקט שעובר בכל הגוף ומשחרר את האיברים  שהיו מתוחים זמן רב מידי.

ואז הם (כלומר, אנחנו) נוחתים בעיר שמבשרת על ימים יפים וחוויות מרתקות והמון אהבה.

אמסטרדם. הו אמסטרדם...


זה אוריגאמי, מאמי


מתי בפעם האחרונה ניסיתם משהו חדש?
איך מרגישה לכם המילה הזו: "חדש"?
היא מלחיצה?
מעוררת?
מרגשת?
מפחידה?
כל התשובות נכונות?

אני מאד אוהבת לנסות לשבור שגרה מידי פעם,
להתנסות בדברים חדשים,
למרות שאני מפחדת מחידושים פחד מוות
אני קופצת עליהם בקפיצת קמיקזה
ולומדת לשחות בהם תוך כדי תנועה.
ואז לאט לאט החדש נהיה מוכר ונעים ואני ממשיכה לחדש הבא.

והכי אני אוהבת לחדש בתקופות של שגרה משעממת במיוחד
ע"ע- תקופת מבחנים.
ככה, בזמן שהייתי אמורה ללמוד למבחנים ולכתוב עבודות
מצאתי את עצמי בסדנת

נעמה בצלאל - מאחורי הקלעים


לא לעתים קרובות מזדמנת לה ההזדמנות להיפגש פנים מול פנים עם אגדת אופנה מקומית.
התמזל מזלי והצטרפו הנסיבות כך שזכיתי בתענוג הגדול הזה.
והנה, לאחר אינספור ניסיונות תיאום ואפילו דחייה אחת הצלחנו להיפגש- נעמה בצלאל ואני.
את נעמה אין באמת צורך להציג לדעתי.
היא אישה עם תושייה גדולה, מעצבת בחסד ורבת כישרונות.
הבגדים המופלאים שהיא הוגה ויוצרת הם שונים בנוף, כאילו צצו מתוך תיבת אוצרות ממחוזות ילדות קסומים או מערים אירופאיות מתוחכמות ואלגנטיות.

בכל זאת יש בה משהו

*

יש לי סימפטיה  / מאיר ויזלטיר

יש לי סימפטיה
לאמנות קונספטואלית בתל אביב
עיר בלי קונספציה
טיח נופל
תריס מתייפח
אוטובוס מת

יש לי סימפטיה
לאנשים שמתאמצים בתל אביב
יש לי סימפטיה
לאנשים שמתעקשים בתל אביב
יש לי סימפטיה
לאנשים שמתרגשים בתל אביב

עיר בלתי מרגשת
מאורת טיח נואשת
נדנדת פח רועשת

יש לי סימפטיה
לאנשים מתייאשים בתל אביב