יום שני, 10 ביוני 2013

איציקידנה


היום אני רוצה לספר לכם על מיזם מיוחד במינו.
אבל ראשית, הקדמה:

בשנה האחרונה נחשפתי לציורי ילדים במסגרת לימודי טיפול באמנות.
ציורים שהם עולמות של תוכן, של מחשבות, של אהבות וגם של פחדים וקשיים.
כמה עושר יש בציורים הללו.
לפעמים אני קצת מקנאה בדימיון הפורץ החוצה
ללא גבולות וללא מעצורים
ואני נזכרת בימים בהם אני, כילדה, הייתי יושבת שעות ומציירת.
הייתי חולמת על מקומות שהם לא כאן
ומדמיינת דמויות שאותן הייתי רוצה לפגוש.


לפני כמה ימים נחתה בתיבת ההודעות שלי ההודעה הבאה:

"הי איילת. שמי עמית גל ונראה לי שתמצאי עניין בפרוייקט שהעלתי זה עתה להפקת ספר קצת... שונה"

כמובן שהסתקרנתי
ומיד הצצתי
ואיזה מזל!


עמית הגה רעיון שהוא אכן שונה ומופלא.
הוא כותב סיפורים אך אינו מצרף להם איורים
אלא מציע לילדים ששומעים את הסיפור
לאייר את הספר בעצמם.

תודו שזה מקסים!


כך מפרשים הילדים את הסיפורים
לפי ראות עיניהם ומאפשרים צוהר לעולמם הייחודי.


עמית מספר על הפרויקט כך:

היה היה לפני שנים רבות ספר שכתבתי לבני הבכור על איציק ודנה, מעללים וגוזמאות.
אבל במקום למצוא מאייר שיוסיף לספר תמונות, התחלנו לצייר בעצמנו בתוך הספר את מה שראינו בדמיון.
מאז, נולדו עוד ילדים וצוירו עוד ציורים, הוסיפו שרבוטים גם הסבים והדודים וכשנגמרו העמודים נכתבו מעללים חדשים.
ספר איציקידנה הפרטי שלנו הפך לסוג של אלבום משפחתי מצויר, שתמיד נעים לקרוא ולצייר בו עוד ועוד.


את ההנאה הזו רצינו לחלוק עם העולם.
איציק ודנה כבר הסכימו להגיע לכולם, כדי שכל אחד יוכל לצייר אותם בתוך הספר שלו - כפי שנראה לו.
לצורך זה עיצבנו ספר מיוחדשבמקום ציורים הוא מכיל עפרונות צבעוניים ומקומות להוסיף את ציוריכם האישיים כיד הדמיון הטובה עליכם.


הספר הראשון של איציקידנה כולל היכרות ראשונה עם הצמד, ושלושה מעללים מאוד שונים,
שרק דבר אחד משותף להם - בסוף מצילים איציק ודנה את העולם!


עמית גם הוסיף כמה מילים על עצמו:

אני עמית גל, בן 43 מתל אביב, אבא של נטע, נעמי וענר.
יותר מכל אני אוהב לספר סיפורים ולהניח לדמיון להוביל אותי.
בשנים האחרונות הכרתי גם את עקרונות הקוד הפתוח, וגם את דרך החינוך האנתרופוסופית,
ואיכשהו השילוב בין כל הללו הוליד את הרעיון לספר איציקידנה,
שבו כל קורא מצייר בעצמו את מה שהוא רואה בעיני רוחו.
כך אפשר לחלוק גוזמאות, ולהשאיר מקום לדמיון לעשות את שלו.


הספר אינו מופץ ברשתות הספרים.
ניתן לרכוש אותו באתר ייעודי
שמטרתו לגייס מימון לפרוייקט הנפלא הזה.
הפשוטה שבהן היא כמובן לרכוש אותו בעלות של 50 ש"ח
אך ישנן עוד אופציות מימון מעניינות (ויצירתיות כמובן).


אני התאהבתי עד מעל לראש
וכמובן רצה לרכוש לי ולבני ולסבא וסבתא ולילדים המטופלים ולשכנה ולשכנה של השכנה...
את הספר המקסים הזה.
אני חושבת שהוא ממש פריט חובה.
ואתם?


ולסיום, הנה קליפ מקסים אודות המיזם




למידע נוסף היכנסו

לאתר הפרוייקט

וכדאי להציץ גם

בדף הפייסבוק

יום שבת, 1 ביוני 2013

רגעים


לאחרונה אני קונה לעצמי פרחים.
ומצלמת אותם.
אני עוקבת אחר תהליך הפריחה
בוחנת את האבקנים
את הבשלת הגבעול
אוספת את העלים המצהיבים 
שנושרים יום אחר יום
ולבסוף משליכה
אל פח האשפה.

וזה גורם לי לחשוב 
על תהליך
על רגעים
על שמחה ועצב
וריגוש וגעגוע
ששזורים זה בזה
לאורך הדבר הזה שנקרא 
יומיום.

הפוסט הזה מורכב מצילומים שצילמתי 
ביומיום שלי
במצלמת האייפון
לאורך החודש האחרון.
כל צילום מנציח רגע.

רגעים.




היום שלנו בד"כ מתחיל מוקדם.
מאד מוקדם.
בשעה שהשמש מתחילה לעלות
והשקט עוטף מסביב.


על אף הקושי בהתעוררות
זו שעה של רוך ונחמה גדולה.
הכל עוד מתנהל בעצלתיים
ויש זמן לחשוב
ולדבר
ולהתחבק.


למרות חיבתו לשעות הקטנות
בורכנו בילד מיוחד במינו
(ואני בכלל לא משוחדת...)

ילד שמשחק
ומדמיין
ומספר סיפורים
וממציא משחקים
ומפתיע אותנו בכל רגע ורגע
ברגישות ובחוכמה ובנועם שבו
(חמסה...טפו...)


וכן...כן...הוא גם קצת-טיפה פדנט
(כמו אבא ואמאשלו...)


לפעמים
כמו בודהיסט קטן
הוא שוהה ברגע
ולי רק נותר לתרגל יחד איתו.


ויש לו אבא
שיעמוד דום עבורו
ונמצא לגמרי איתו
וכמה שהם זכו
שיש להם זה את זה.
וכמה אני זכיתי.



והשבתות מלוות בקולות של צחוק רם
והשתוללויות.
לפעמים אנחנו יכולים להישאר כל היום בבית.
ולפעמים אנחנו גם קצת יוצאים
לחקור את העולם שבחוץ.





פתאום אנחנו הולכים המון לים...




וחוצמזה אני גם אוהבת ליהנות
ולא מתנצלת
ולא מתביישת
ומודה בכל יום ובכל שעה
על האפשרות
לטעום את החיים
ולא להשאיר פירור.


למשל לבקר חברה שילדה ולפנק אותה במקרונים
או לשבת עם ע' האהובה ולשתות בירה בשעת בין ערביים



או להתפנק בארוחת בוקר מושחתת במיוחד
בשישי כשהיורש בגן
ואז לעשות טיול באלנבי ולהתמוגג מחלונות ראווה מתוקים ומשעשעים.


ולפחות פעם בשבוע להיפגש עם אחי לקפה
במקומות הכי יפים בתל אביב
(למשל בנמל)
ולדבר ולדבר ולדבר
ועל הדרך גם לגלות המון עליו ועל עצמי.




ולהתמלא בזיכרונות ובגעגועים
לפעמים רגע לפני השינה
לפעמים כששיר מוכר מתנגן לו ברדיו
ולפעמים פשוט מול המראה.


ושוב לקום בבוקר
מוקדם
ולשחק
ולצחוק
ולספר סיפורים
ולהקשיב לציפורים
ולראות את הרחוב מתעורר אט אט
ליום חדש
לרגעים חדשים.

יום שני, 13 במאי 2013

יופיו של בר החלוף


אני כרגע נמצאת בתוך המולה יומיומית מסחררת שכוללת
פתיחת קורס חדש במכינה לעיצוב בה אני מלמדת,
הגשת עבודות בלימודי טיפול באמנות,
ביקורים בפיגומים,
בחירות של אריחי קרמיקה וגוון לרעפים והתאמת פרופיל האלומיניום לגוון הרצפה
והכי חשוב:
בילוי של שעות איכות עם גברבר קטנטן ומתוק להפליא (ועוד כמה שעות כשאפשר עם אבא שלו...)
ובתוך כל ההמולה הזו אני זקוקה לרגע של שקט.
רגע של פשטות
רגע של התבוננות
ונשימה עמוקה שמתכנסת לה במעמקי הבטן ויוצאת בקול "שששששש" חרישי.
לכן היום אני רוצה להציג שתי יוצרות שעבודותיהן מתחברות למקום הנעים הזה שלו אני זקוקה כעת.
האחת עוסקת באמנות הקליגרפיה הסינית
והשנייה יוצרת כלי קרמיקה משובחים שמתכתבים עם תפישת הוואבי-סאבי היפנית שאני כה מעריכה.

*

את מיכל קרן גלמן פגשתי בשנה שעברה במהלך 
 ובתום הפגישה אף רכשתי לי שישה ספלים שיצרה.
אני מוכנה לשתות את הקפה שלי אך ורק בהם.
הם נעימים למגע, עדינים ודקיקים עם עיטורים שבולטים קצת על פני החומר
שאותם נעים ללטף לאחר כל לגימה. 
בעבודות של מיכל אני רואה עידון ושקט ומשהו שהוא לא לגמרי מושלם וזה מה שיפה בו.




יצרתי קשר עם מיכל וביקשתי ממנה, כהרגלי, שתשלח לי כמה מילים על עצמה.
וכך היא מספרת:

קרמיקאית, יוצרת כלים ,חיה במצפה הילה בגליל המערבי.

הרומן שלי עם יפן הוא רומן פנטזיה.
לא הייתי ביפן, אבל בטוח שעוד אהיה.
וחלק ממני כבר שם: בעיקר החלק שלש ויוצר ומעצב.
אני אוהבת את העדינות. את האיפוק. את הנכונות לשאת את הלא מושלם.
לא במקרה בפוסט הראשון בבלוג שלי כתבתי על האמנות היפנית.
יש לי עוד דרך ארוכה ללמוד את כל אלו, אבל איך אומרים ביפן?  הדרך היא המטרה..


ואני בכלל באתי ממקום כל כך אחר: מערימות החציר בקיבוץ. מחיפוש גרוטאות מעניינות בערימות הג'אנק מאחורי המוסך. מהים שלחופו גדלתי, שאוסף חפצים ואנשים ופולט אותם אחרים לגמרי.
אני אוהבת את החומר ואת מה שהזמן מטביע בו. את הדרך שבה הוא משאיר סימנים. יש שיגידו – צלקות. אחרים יגידו: קישוטים. 




היפנים קוראים לזה "וואבי-סאבי" – יופיו של בר החלוף. הקסם של הבלתי מושלם. התנועה שבו. החופש שהוא מאפשר.




זה מה שמקסים אותי בעבודה עם חימר: היכולת להטביע חותם, ובכל זאת שזה לא יהיה סופי. כי החימר הוא חומר חי: אפילו אחרי שהוא נשרף, עוד קורים בו שינויים. הוא סופג אליו טעמים ומגע ומבטים.

אמנם הגעתי מעיצוב תכשיטים שלמדתי בבצלאל, מעולם התיאטרון שבו עיצבתי אביזרים לבמה, אבל החימר מאפשר לי לבטא את עצמי הרבה יותר בפשטות. אני אוהבת ונמשכת אל הפונקציונאלי, אך עם זאת החומר  נוגע בעל- זמני. המפגש הזה מעניין אותי. 


לאט לאט אני מבינה שמה שמושך אותי ומניע אותי קדימה, הוא המגע בחומר עצמו. המשטח איתו אני עובדת, האפשרויות שלו להתקפל, להיסגר, ליצור מיכל. הצורות המסורתיות והדרך להתיר אותן, להשתעשע איתן.




אני יורדת לסטודיו בבוקר כמו אל מגרש משחקים. לא תמיד יש לי מטרה מוגדרת, וגם אם יש – לפעמים החומר מפתיע אותי, מגלה לי שיש לו רצון משלו. לומדת לזרום איתו, להקשיב לו, להקשיב לי. לא פעם אני מופתעת ממנו: בדרך אל כלי שהתכוונתי לעשות, נולד משהו חדש.

אני מברכת על האפשרות ליצור. להיאסף מכל מקורות ההשראה שלי: מוסיקה ,קולנוע, אופנה ומילים.
ולהטביע אותם בחומר.



בעבודות של טל-יה קריגר
נתקלתי לראשונה ביריד האמנים שמתקיים פעמיים בשבוע בנחלת בנימין.
אחר כך גם איתרתי אותה בפייסבוק 
ואני מתמוגגת בכל פעם שהיא מעלה צילום של עוד עבודה חדשה מעשה ידיה.
טל-יה יוצרת תחת השם 


היא מציירת אלמנטים מן הטבע בדיו ומכחול בלבד.
הציור שלה הוא עבורי החיבור בין עידון ועוצמה.
יש המון כוח במינימליזם של טל-יה
והמון רגש וריכוז וסבלנות.


פניתי לטל-יה וכל כך שמחתי לשמוע את סיפורה הרתק:

תמיד נמשכתי לאסתטיקה של מזרח אסיה, והעמקתי בכך כשלמדתי באוניברסיטת ת"א לימודי מזרח אסיה, ובתוכנית הרב-תחומית באמנויות. במסגרת התואר למדתי סינית, וכתיבת הסימנים הסיניים עוררה בי את הרצון ללמוד קליגרפיה – אמנות הכתיבה. הבנתי שכדי להעמיק בכך, עליי לשאוף להגיע אל המקור, בסין.





אחרי הלימודים, כשסינית מהוססת בפי, נסעתי לבד לסין. בתחילה טיילתי כשהיעד לא מתוכנן וידוע, ובהמשך התגוררתי בצ'נגדו, בירת מחוז סצ'ואן. שם מצאתי במקרה אמן קליגרפיה מוכשר, צנוע ונעים, והצלחתי לשכנע אותו בכוונותיי הרציניות ללמוד קליגרפיה. הוא חיבר אליי את תלמידתו, וכך התחילה תקופה של ארבעה חודשים של לימוד ואימון אינטנסיבי בכתיבת הסימנים הסיניים, וכל זאת בסינית! הרגשתי שנפל בחלקי מזל גדול, לפגוש במורים שמחוברים כל-כך למסורת עתיקת היומין, שהעבירו לי מעבר לידע הטכני, גם ידע תרבותי ופילוסופי מן הבודהיזם והדאואיזם.




כשחזרתי לארץ שיניתי כיוון, ואולי זהו דווקא המשך טבעי – התחלתי בלימודי טיפול באמנות. אין ספק שגם בקליגרפיה טמונה השפעה תרפויטית, של ריכוז, שלווה ואף מדיטציה. במקביל, טיילתי בשדות של מושב ירקונה, שם נולדתי, וצילמתי צמחי בר. הצללית של הצמחים, הסילואט, תפסה במיוחד את עיני והתחלתי לתרגם את הצמחים לשפת הקליגרפיה, לקווים ומשיכות מכחול בדיו. כך נוצרו והתפתחו "פרחי – דיו", צמחים מוכרים ואופייניים בנופי הארץ, מצוירים על נייר סיני, בסגנון נקי ומינימליסטי. בין הצמחים שאני מציירת אפשר לזהות חצבים, גזר בר, גדילן מצוי ושיבולת שועל. כל הציורים חתומים בחותמת שלי, שנחרטה על-ידי אמן, ובה השם הסיני שהעניק לי המורה לקליגרפיה, בסינית "גָאו יוּאַן", שפירושו גבוה ורחוק. 





כיום אני משלבת בין שני העיסוקים, בחלק מימות השבוע אני מטפלת באמנות בחינוך המיוחד, ובשאר הימים יוצרת ציורים ומוצרי נייר, לעתים תוך שילוב ניירות וואשי יפנים ורקעים שונים, מכינה הזמנות לפי בקשה ומוכרת בימי שלישי ושישי במדרחוב נחלת בנימין. 




ועכשיו אני כבר קצת יותר רגועה.
מקווה שגם אתם.

בהזדמנות זו אאחל חג שמח
חג של שיבולים ברוח ומנגינות תמימות וחיבוק של משפחה.

אם מתחשק לכם לקרוא עוד קצת על חג השבועות שלי
שמזכיר לי תמיד מי אני ומאיפה באתי.