סתיו במדריד


לא מאמינה שכבר עבר חודש!
חודש מאז בילינו לנו ארבעה ימים שמחים וצבעוניים בעיר האלמודוברית והנפלאה מדריד.
ובאמת, כמו אצל אלמודובר, היה בה הכל מהכל.
אוכל.
המון אוכל.
המון המון אוכל.
צבע, צליל, אנשים מעניינים.
הומור וחיוך חביב וגם איזה משהו אפלולי לפעמים.
מה אומר ומה אספר,
מדריד, את משהו אחר!

מאז שחזרנו לא הורדתי את הרגל מהגז ויש הפתעות מרגשות בדרך...
אז לא אכתוב יותר מידי. אתן לתמונות לדבר.
(נראה לי שהן מעבירות היטב את הכיף).
והנה אני גם מצרפת מפה
עם כל ההמלצות למי שמיד רץ לקנות כרטיס :)
תהנו!







































בא לי עוד פעם!!!

הנה שוב המפה למי שפיספס :)

על מים ואושר


פסססטטטט....
אפשר לספר לכם משהו קטן?
אבל שישאר בינינו, כן?
אני מאושרת.
(חמסה, טפו, שום, בצל, לא עלינו איזה עין...)
עכשיו אחרי כל ה"ברכות" אני מוכנה לכתוב את צמד המילים הללו שוב
שחור על גבי בלוג
אני.
מאושרת.

כמה שבועות אחרי שנגה נולדה הלכתי לסיבוב איוורור בקניון גבעתיים.
מפה לשם, אחרי שהשלמתי את מטלות הסופרפארם לשמן באתי,
מצאתי את עצמי באחת החנויות מודדת בגדים
עם חיוך מרוח מאוזן לאוזן.
המוכרת הביטה בי ובמבט מתפלא היא אמרה:
"את ממש לא נראית בחופשת לידה. את נראית מאושרת."

ואכן,
אני מאושרת.
(חמסה, טפו, שום, בצל, לא עלינו איזה עין...)

מי שחוותה חופשת לידה בחייה בטח מבינה כמה העניין הזה של האושר
הפשוט, הטהור, הנקי
הוא לא עניין מובן מאיליו כלל וכלל.
מי כמוני יודעת.
יהונתן זכה לאמא לא מאושרת בעליל בחודשים אחרי שנולד.
אמא ממורמרת, כועסת, נעלבת. רוטנת.
אמא בודדה.

והנה, היום אני מאושרת.
בלי סימני קריאה. פשוט מאושרת. נקודה.
אני מוקפת בעזרה, כמו בשבט קדום.
טוב, לא ממש קדום. שבט קטן (קטנטן) ברמת גן על גבול גבעתיים.
שבט שהוא משפחה שנרתמת להיות שם.
להיות כאן.
איתי.

מאז שלמדתי לאחוז בעיפרון


מתי לראשונה יצרת אמנות כתרפיה?
ככלי שמביא מעט מזור ונחמה לנפש.
השאלה הזו נשאלה לפני כשנה במסגרת קורס בו למדתי 
שנקרא "הסמלה חזותית, בין-סובייקטיביות וטיפול באמנות".
שם מפוצץ שבסה"כ מגדיר די בתמצות (אני חושבת) מהו טיפול באמנות.
אבל לא בתיאוריה עסקינן אלא במעשי, בממשי, ביצירה עצמה,
באנרגיה שמתועלת ממעמקי הנפש לקצה המכחול.

למרבה פליאתי ידעתי מיד לענות.
חורף 1992, לונג איילנד ניו יורק.

פעם בשבוע
נסיעה ארוכה בשברולט הגדולה, החומה, הישנה
מהבית הפרוורי אל החווה רחבת הידיים.
אל האסם הישן ההוא שהיה מלא בקסם שעמד בלב המרחבים הירוקים שהשתפלו ברוך אל האופק.
שם היא גרה,
המורה לאמנות.
אמנית ישראלית שהעתיקה את חייה אל אמריקה הרחוקה.

הייתה זו שעת אחר הצהריים,
ילדה בת 10, 
שרק לפני מספר חודשים עזבה את הקיבוץ הקטן אי שם במדבר 
והתעופפה אל המקום הרחוק ביותר שיכלה לדמיין.

ביישנית, בודדה, מנותקת מכל מה שהיא מכירה.
ניגשת בשקט ובהססנות אל חומרי היצירה.
המורה מלמדת כיצד לאחוז בגיר פחם,
כיצד לצייר קונטור של דובון ואז סרט קטיפה.
והילדה מציירת בתנועות עדינות, בחוסר ביטחון שאט אט מתחלף והופך לחדוות יצירה,
באצבעות קטנות שנמרחות בשחור של הפחם ואז באדום של גיר השמן, ואז בלבן.
כן, גם הלבן הוא צבע, גם הוא מותיר סימנים על האצבעות.
שם חוויתי לראשונה טיפול באמנות. 
אף כי לא היה מוגדר כך, כך היה.

במשך שנה, אחת לשבוע, בלב האסם הנעים, 
בטבור המרחבים הירוקים,
באתי לצייר את חיי.

כיום אני מנסה לאפשר לילדות שמגיעות אליי, גם אם במעט, חוויה דומה להיא שחוויתי אז בילדותי.

אני חווה את היצירה והיצירתיות כחמצן הזורם בעורקיי. 
בלעדיו אמות.
אולי לא פיזית, אך וודאי שרוחנית.
וכאן אני מתחברת להווה.

הימים הם ימי חופשת לידה.
אני אמא במשרה מלאה לשני קטנטנים שהם כל עולמי.
ואני גאה בי כאמא, גאה ביכולות ובכוחות שאני מגלה בי.
אני שמחה שמחה אמיתית ובריאה בכל חיוך שלהם
ונהנית יום יום מרשת תמיכה מופלאה שטוותה עבורנו משפחתי.
אבל בין לבין אני גם מתגעגעת ליצירה.
מגרד לי באצבעות. פשוט ככה. זרמים בלתי פוסקים חולפים בגופי וקוראים לי לשוב ליצור.
וכך, לאט לאט, בצעדים זהירים ומדודים, אני חוזרת.

השמיעי קול


קצת אחרי חצות שבין הלילה של ה-12 לבוקר של ה-13
בזמן שהשמיים רחשו מטר של כוכבים
נולדה לנו נגה.

היא באה אלינו בדיוק כפי שחלמנו ובעצם הופעתה יצרה ריפוי.
אני יודעת שכפי שזכיתי מאחיה, יהונתן, לשיעורי חיים יקרים מפז
כך גם היא, הפצפונת הזו, עוד תלמד אותנו את רזי העולם.

אני כותבת את המילים בזהירות יתרה.
מתלבטת כמה להעמיק ובמה. 
יש לי הרגשה שהכתיבה כעת - גם בה יש כוחות של ריפוי
בדיוק כפי שהיו עד כה רק בווליום מוגבר.
ובעצם, על הווליום הזה אני רוצה לספר.
על עוצמת הקול.
על חשיבות הקול.

הנני כאן. גם כשאינני כאן.



שבוע 38. מאמינים?
שלושים ושמונה שבועות של התכנסות פנימה.
שבוע אחר שבוע, יום אחר יום, רגע אחרי רגע.
התכנסות שמשתבללת עמוק עמוק אל תוך עצמה. אל תוך עצמי.

הכתיבה קשה לי, הדיבור כבד לי, אפילו המצלמה מקליקה כבר הרבה יותר לאט. אם בכלל.
הרבה סופים היו בשבועות האלה. הרבה מטלות שבוצעו וכאלה שעוד ממתינות לתורן.
מצד אחד אני מודה על האפשרות לנוח, לעבור לניוטרל.
ומצד שני, קצת מפחדת. קצת דואגת.
מה אם כל העבודה שנעשתה עד כה תתפוגג באווירת השהייה, ההמתנה.
ואז אני מגלה 
שאין טעם להילחם - זו העת לשהות.
כל מאבק וניסיון לפרודוקטיביות יתר סופם במפח נפש ותחושת תסכול שמתנחלת במעמקי הבטן.

אז אני שוהה.

ובתוך השהייה אני מגלה שאני עודני כאן.
שזוכרים אותי. במרחב - הן הפיזי והן הוירטואלי.
חברות שמזמן לא פגשתי מחבקות ועוטפות אותי, שיחות טלפון והודעות וואטס אפ ומיילים שדורשים בשלומי.
וזה כיף ככה לדעת שגם כשלוקחים צעד לאחור בעצם לא מתפוגגים. לא נעלמים.

תמימות אפלה


זיכרון

כתה י"א
בית הספר מקיף ז' בבאר שבע
יום ראשון ללימודים.
אני חדשה.
ילדה מחולות הקיבוץ שעברה לגור בבירת הנגב.
לא מכירה אף אחד אבל משום מה, מיד, מרגישה בבית.
עוד ייווצרו כאן זיכרונות, חוויות של התבגרות, אהבה.

ועוד זיכרון

הגר.

אי שם


הימים הם ימי חזרה לשגרה
ואני מגלה שקשה לי יותר מבעבר.
בכלל, הכל אצלי איטי יותר.
ובמקום להילחם (כפי שאני רגילה) ולהיכנס לקצב בכל הכוח
אני מתמסרת לאיטיות הזו. ללאות.

וברקע רעידת אדמה
אי שם, במקום האהוב עליי בעולם.
ואני מתכוננת לרעידת אדמה שאולי תבוא לי בשלהי הקיץ.
רעידת אדמה שאולי תמחק הכל, תטרוף את הקלפים, תייצר שוב, כמו אז, התחלה חדשה.
או שמא, רעידת משנה, עדינה יותר, הרסנית פחות שרק תשקשק אותי, אותנו, היטב
ותכוון לשבילים מדויקים יותר.

מצב הרוח המהורהר נח עליי בימים האחרונים
בעצם,
בחודשים האחרונים
ושוב, אני מתמסרת לו.

עכשיו מהורהר.

ולא שרע, חלילה.
ואין על מה להתלונן.
הכל זורם ומתקתק בקצב הנכון, תודה למי שצריך להודות.
אז זה בסדר שיש כמה רגעים להרהר.

החודשים האחרונים היו רכבת הרים
מלאים בהתרחשויות וגילויים
מלאים בהתחלות.
עכשיו אני מתחילה לחבר קצוות, לעשות סיכומי ביניים.
לזה אני זקוקה כנראה.

עד כה הייתי בתנועה מתמדת,
נוסעת בכל הארץ, מצלמת, עורכת, בונה אתרים, כותבת עבודות סמינריוניות וסיכומי טיפול, מגדלת ילד חמוד
(יחד עם אבא חמוד לא פחות)
ועכשיו, כאמור, הגוף דורש קצת מנוחה.

החגים עברו
המועדים לשמחה וגם המועדים לעצב.
ואני דאגתי טוב טוב להיות בתנועה ולחלוף על פניהם.
ועכשיו מנוחה.

ביחד ובנפרד

 
אני לא כל כך יודעת איך לפתוח את הפוסט הזה.

 כל כך הרבה קורה בחודשים האחרונים...

אז רגע, אני מסדירה נשימה, מתרכזת.

בעצם, על זה אני רוצה לספר לכן!

על יומיים של הסדרת נשימה.

31.12.14 / 2 תגובות

לתפור לשמיים שמלה של תכלת


עיניים גדולות
בורקות
סקרניות
מתפלאות
מבט מזוגג
התפעלות
ריכוז

ידיים קטנות
אוחזות בבד
מקפלות
נועצות סיכה
מעבירות מחט
יוצרות לולאה
מעבירות שוב

רגליים קלילות
לוחצות על דוושת מכונת התפירה
לחיצות מדודות
קצובות
לרגעים מתמהמהות
לרגעים מזדרזות
מקפצות
מדלגות
רוקדות
נחות.

18.12.14 / 2 תגובות

על חשופה כבר שמעתן?



הוא כאן!
או יותר נכון, אולי, היא כאן!

אחרי ארבעה חודשים מרתקים ומרגשים
אני גאה להציג את הבייבי החדש שלי:


זה היה הריון קצר ומהנה במיוחד
שלווה ונתמך ע"י עשרות נשים נהדרות, יפות, מיוחדות ומוכשרות
(וגם קומץ גברים איכותיים וחביבים במיוחד).

15.12.14 / 8 תגובות

מכתב לילדה אהובה


מכתב לילדה אהובה

תראי, רק התחלנו להכיר זו את זו, להתקרב, וכבר אנחנו נפרדות.
במשך שמונה שבועות נפגשנו. שבוע אחר שבוע. ימי שני ב-15:00.
שעה אחת, מקודשת, בה את מובילה, את קובעת, את בוחרת. אפילו שלפעמים זה קצת קשה ומבלבל. זו שעה שהיא כולה שלך ועבורך.
ואני כל כך אוהבת להיות איתך. כל כך מחכה לשעה השבועית הזו. למבט המיוחד שלך, לעיניים המוארות. החכמות.
אני כל כך מחכה לדבר איתך, ללמוד עלייך, אפילו רק להיות איתך.
אני רוצה שיהיה לך טוב. אני רוצה לתת לך את כל העולם, שתחייכי ותצחקי ותהיי משוחררת ומאושרת.
זה לא תמיד קל, אני יודעת. באמת שאני יודעת.
כל שבוע שעובר מזרז את הספירה לאחור והנה, היום אנחנו נפרדות.
קצת עצוב. הרי אנחנו כבר ממש חברות, לא?
בחרתי את התמונות הכי יפות שלך. סידרתי יפה באלבום.
רציתי לתת לך את המתנה שתישאר איתך תמיד. שתלווה אותך תמיד. שתזכיר לך כמה את יפה ומיוחדת ואהובה וחכמה
ומוכשרת.
כך אני משכנעת את עצמי, אולי, שאנחנו לא באמת נפרדות.
אני תמיד איתך במחשבותיי. את תמיד בליבי ואני מתפללת ומייחלת שתהיי מאושרת.
זה לא פשוט להיפרד אבל דעי, בכל ליבך, שאני לעולם לא אשכח אותך.
אוהבת אותך ומחזקת אותך וממשיכה ללוות אותך מרחוק.

אישה שמצלמת


בגיל 15 קיבלתי מצלמה מסבי.
ככה זה התחיל.
צילמתי וצילמתי וצילמתי
ואז, לפני חמש שנים בערך, הפסקתי.
טוב, זה לא ממש נכון.
לא הפסקתי מעולם.
פשוט עברתי לצלם בטלפון והרגשתי טוב.
ממש טוב.

על פורטרטים, קעקועים וגופיות ממוספרות


לְבַדִּי / מרים ילן שטקליס

"אִמָּא אָמְרָה: שָׁלוֹם לְיַלְדִּי.
שָׁלוֹם מַחֲמַדִּי וְהָלְכָה.
וְאֵינֶנָּה,
וַאֲנִי לְבַדִּי.
לְבַדִּיתִי, לְבַדִּיתִי -
וּבָכִיתִי".
"דֵּי, עַכְשָׁו דֻּבַּי-
דֹב יִהְיֶה דֻּבַּי טוֹב.
שֵׁב עַל יָדִי.
שֵׁב מַחְמַדֵּי,
אִמָּא תָּשׁוּב בְּקָרוֹב.
דֹּב כָּמוֹךָ, אָסוּר לוֹ לִבְכּוֹת,
גַּם עַל הַדֶּלֶת אָסוּר לְהַכּוֹת.
דֹּב גָּדוֹל אַף פַּעַם לֹא יִבְכֶּה,
דֹּב גָּדוֹל יֵשֵׁב בְּשֶׁקֶט וִיחַכֶּה".


על עצי סחף, שורשים ויסודות


שמה של איילת גד הגיע לאוזניי ערב סתווי אחד מפי חברה טובה.
"איך את לא מכירה אותה עדיין? היא בדיוק בשפה שלך"
היא אמרה.
אמרה וצדקה.
וכך, ברגע שהגעתי הביתה, איתרתי אותה בזרם האינטרנט.
בן רגע הרגשתי כמו סירה סחופה ששבה לחוף מבטחים. לבית.

זה החומר


עברו עלינו שבועות קשים. קשים מאד.
בכל יום שעבר נסדקה עוד ועוד האופטימיות הזהירה שניסיתי לטפח בכל כוחי.
מכה ועוד מכה נחתה עלינו ועל שכנינו.
כמה אכזריות, כמה כאב, כמה דם.
עכשיו כשבאה איזו רגיעה שאינה מרגיעה אותי במיוחד
אני עושה חשבון נפש.
שוקלת את הטוב הגדול מול הרע הגדול.
מנסה לצחוק ולחייך
גם כשהבומים מרעידים את הקירות,
גם כשהגבר שלי עולה על מדים ונפרד מאיתנו לשלום,
גם כשהציפייה לשקט מתמוססת שוב ושוב ומתפוצצת לרסיסי רסיסים של חיים ומוות.
וקלישאה שחוקה שחוזרת ומופיעה בי שוב ושוב:
מלחמה זה רע.
זה רע.
זה רע.
זה רע.

נושמת


עומדת בשקט,
מאזינה.
קול הסירנות עולה ויורד
ויחד עימו פעימות הלב.
מאיצות ומאיטות.

אז תבל הייתה כמו שהילדים ציירוה


ציור של ילדים 

מילים : נתן יונתן

הגרלה מ-ט-ו-ר-פ-ת ופרס שווה במיוחד!


רוצה לזכות ביום פינוק כייפי ומושלם 
בלב ליבה של המושבה הגרמנית בירושלים 
יחד עם החברה הכי טובה שלך?