הנני כאן. גם כשאינני כאן.

שבוע 38. מאמינים?

שלושים ושמונה שבועות של התכנסות פנימה.
שבוע אחר שבוע, יום אחר יום, רגע אחרי רגע.

התכנסות שמשתבללת עמוק עמוק אל תוך עצמה. אל תוך עצמי.

הכתיבה קשה לי, הדיבור כבד לי, אפילו המצלמה מקליקה כבר הרבה יותר לאט. אם בכלל.

הרבה סופים היו בשבועות האלה. הרבה מטלות שבוצעו וכאלה שעוד ממתינות לתורן.

מצד אחד אני מודה על האפשרות לנוח, לעבור לניוטרל.

ומצד שני, קצת מפחדת. קצת דואגת.

מה אם כל העבודה שנעשתה עד כה תתפוגג באווירת השהייה, ההמתנה.

ואז אני מגלה 

שאין טעם להילחם - זו העת לשהות.

כל מאבק וניסיון לפרודוקטיביות יתר סופם במפח נפש ותחושת תסכול שמתנחלת במעמקי הבטן.

אז אני שוהה.

ובתוך השהייה אני מגלה שאני עודני כאן.

שזוכרים אותי. במרחב - הן הפיזי והן הוירטואלי.

חברות שמזמן לא פגשתי מחבקות ועוטפות אותי, שיחות טלפון והודעות וואטס אפ ומיילים שדורשים בשלומי.

וזה כיף ככה לדעת שגם כשלוקחים צעד לאחור בעצם לא מתפוגגים. לא נעלמים.

ולמה אני מספרת את כל זה?

גם כי אני רוצה להגיד תודה וגם כי באורח פלא, מפתיע ומשמח,

דווקא ב"תקופת היובש" הזו,

אני נקראת לשתף ולהשתתף בפרויקטים שונים, מרתקים, מאתגרים וכייפיים 

של חברות בלוגריות שאני מעריכה מאד.

הראשונה היא יונית צוק, הלוא היא הבלוגריסטית. 

אני אוהבת את יונית.
את המקצוענות, את הישירות, את הרגישות, את תחושת השליחות שלה שמעורבבת עם הומור בריא, קליל ומשמח. 

וכן, היא ה-מומחית בתחום ויחד עם זאת היא נגישה, חמה, חכמה ונעימה.

אז יונית סיימה החודש להנחות פרויקט מרגש וחשוב בשם

"הפרלמנט"

זהו קורס בן עשרה מפגשים שמפגיש את הקהל עם עולם הבלוגים המקומי והבינלאומי ומעודד ליצירה וכמובן לעיסוק בתחום הכה מסקרן הזה.

לרגל סיום הקורס הראשון (הקורס השני ייפתח בקרוב והוא כבר מתמלא...#רקאומרת) ביקשה יונית מבלוגריות שונות וביניהן גם ממני לענות על ארבע שאלות.

זה כמובן לקח לי בערך חודש רק להתיישב מול המחשב ועוד שבועיים לכתוב אבל הנה, בסוף זה יצא!

ואני כל כך מרוצה שהחלטתי, באישורה של יונית, שיהיה נחמד לשתף את התובנות גם כאן.

אז לחיי שיתופי הפעולה, לחיי הכתיבה, לחיי היצירה ולחיי השהייה המבורכת.

הנני כאן. (גם כשפחות שומעים ממני... )

 *

אני לא מסוגלת להעלות פוסט בלי תמונות

אז חיפשתי צילומים שיתאימו כאן ונזכרתי שלפני שנה בערך צילמתי 

עבור טל-יה המוכשרת והמקסימה את עבודותיה הנהדרות.

ואיזה פדיחה! הן מעולם לא עלו לבלוג!!! 

אם זה לא הזמן לתיקון אז מה כן? :)

אני מוצאת שיש בהן את הרוגע הזה, השקט שנחוץ לי כעת. ואולי לכולנו?

*

1. איך התחלת את הבלוג

התחלתי את הבלוג ככלי לקידום עסקי כמעצבת פנים. 

הייתי עם תינוק בבית ובמקביל לאימהות "פול טיים" גם עיצבתי ולימדתי במכינה לעיצוב ואדריכלות.

העניין היה שמהר מאד גיליתי שבכלל לא מעניין אותי לכתוב על עיצוב פנים (!)

לכן כתבתי על כל השאר וככה בעצם נגלו לי עולמות תוכן חדשים.

לאט לאט הבלוג התגבש פחות או יותר. 
יש לו כבר איזה אופי ויחד עם זאת, הוא עדיין מחפש את דרכו
ואני, כפי שאומרים החבר'ה, "זורמת".

אני חושבת שהחיפוש הזה - הניסוי, התהייה (והטעייה) הם חלק מהקסם.

2. מה הקשיים שהיו בדרך ואיך התגברת עליהם?

מכיוון שהבלוג הפך די מהר עבורי לכלי תראפויטי להבעה אישית 

הוא דווקא ייצר לי מקום מפלט מקשיים ובהמשך גם הפך לכלי להתמודדות עם קשיים.

כן, קורה לעיתים שאני לא מספיקה לכתוב (אההמממ אהמממ...עיינו ערך השנה האחרונה...).

בהתחלה זה היה לי נורא חבל ועלו בי ייסורי מצפון אבל החלטתי שהבלוג הוא מרחב גמיש ואם בתקופות מסוימות יוצא לכתוב פחות אז לא נורא. העיקר הוא שכשאני כותבת, המילים והתמונות יהיו משמעותיות עבורי.

ועוד קושי...לקח לי זמן למצוא את הקול שלי.

לאורך הדרך הכרתי הרבה בלוגריות, גם דרך הרשת וגם במפגשים פנים מול פנים. 

לפעמים חשבתי שכדאי לי לכתוב לפי טרנדים שראיתי בבלוגים שונים באותה תקופה 

וכשניסיתי לעשות זאת יצאו פוסטים מאד גרועים מבחינתי.

עד היום אני מחזיקה את עצמי שלא למחוק אותם...

אז גם זה סוג של קושי, לדייק ולהישאר נאמנה לדרך הייחודית שלי גם כשיש קריצות מכיוונים שונים כמו בקשות לפוסטים ממומנים או בלוגים מעוררי קנאה בתחומים שאני חלשה בהם וכדומה.

3. איך הבלוג השפיע על חייך?

הבלוג לימד אותי לשוטט.
אני מתעניינת בהמון תחומים ודרך הבלוג הייתה תכלית לשיטוטיי במרחבי האינטרנט ובהמשך גם במרחבי החיים.

מבחינתי העולם פשוט התרחב וממשיך להתרחב עוד ועוד וזו מתנה גדולה שקיבלתי בין היתר מהבלוג.

כיום הבלוג גם מהווה עבורי מעין ארכיון שמאגד בתוכו את כל העולמות שבי, את הסקרנות שלי.

כשאני במצב רוח ירוד או מרגישה חסרת ערך, כפי שקורה לכולנו מעת לעת, אני נכנסת לבלוג ונזכרת בכל העושר שבי ושבעולם סביבי.

כפי שציינתי, הבלוג גם חיבר אותי לקהילה מופלאה של בלוגריות ובהמשך גם להמון נשים מוכשרות ומרתקות.

זכיתי להתוודע למגוון עצום של חוכמה ויופי.

בעקבות זאת גם נוצר פרויקט הצילום שלי שנקרא 
"חשופה".

זהו פרויקט שבו אני מצלמת נשים בבתיהן תוך כדי שיחה אישית וכך, דרך המפגשים הללו, אני מגלה אותן וגם את עצמי.

בקיצור, הבלוג עבורי הוא מתנה עצומה ככלי לחקירה פנימית וגם כמנוע ליצירתיות ואפילו יזמות.

4. שני טיפים שהיית רוצה לשתף עם הבלוגריות של הפרלמנט

א. לא להתפתות להיות כמו כולן.

כן, לשאוב השראה מהסביבה וכן, לפעמים קצת לקנא ולשאול "איך היא עושה את זה?" אבל במקביל, להשתמש בקולות האלה כדי לייצר יש מאין ולפתח קול ייחודי משלכן.

בעיקר חשוב בעיניי לזכור שיש מקום לכולן וכל אחת יכולה לחדש בדרכה. אז לא להתייאש!

ב. ליהנות מהדרך.

להימנע מתסכולים, מספקות עצמיים, משיפוטיות יתר ובאופן כללי מדרמות מיותרות.

הכלי הזה, הבלוג, הוא מתנה ולא עונש או מטלה.

שווה להיתרם ממנו ולהשתמש בו ממש כמעין "חדר משלי".

זהו, אלה הן תובנותיי הצנועות.

במרחב השהייה גם מצאתי את עצמי גוללת הלוך ושוב בנבכי הבלוג והחלטתי לשתף בחמשת פוסטים שאני הכי הכי אוהבת מהשנים האחרונות. ו...וואו! מסתבר שכתבתי לא מעט... :)

להלן הרשימה שלי:

על מה שקרה כשלימור באה לצלם את הבית שלי (ואותי)

על טיול בשוק מחנה יהודה וגם על עשרה דברים שאולי לא ידעתם עליי

על המצלמה שחזרה לחיי והעירה בי את השדים

על הילדות שלי דרך פורטרטים, קעקועים וגופיות ממוספרות

ופוסט וותיק על בית